אבל נחלה גמורה לא יהיה לו. פירוש, מה שכתב "ונחלה לא יהיה לו" (פסוק ב), וכבר כתיב "לא יהיה לכהנים חלק ונחלה", אלא פירוש הכתוב (שם) 'אבל נחלה גמורה לא יהיה לו', וקאי על מה שאמר לא יהיה לשבט לוי חלק ונחלה כי הוא יתברך נחלתו, ועל זה אמר אבל שיהיה לו נחלה גמורה - לא יהיה לו:ונראה שארץ כנען שמעבר לירדן וכו'. והרמב"ן פירש ש'נחלת חמשה עממים' נקרא חמשה עממים שמעבר לירדן והלאה, שארצם ארץ זבת חלב ודבש, והם הנזכרים בפסוק "והיה כי יביאך" בפרשת בא (שמות יג, ה), והם "כנעני חתי ואמורי והחוי והיבוסי". אבל פריזי וגרגשי, אין ארצם כל כך נחלת זבת חלב ודבש. והביא ראיה (הרמב"ן שם) מספרי, דדרשו כך בפרשת תבא אצל הבאת בכורים, דאמרינן התם (ר' להלן כו, ט) "ונתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש", מה "ארץ זבת חלב ודבש" האמור להלן (שמות יג, ה) ארץ חמשה עממים, אף זה ארץ של חמשה עממין. הרי שמיעט תנא קמא ארץ שני עממים מן הבכורים. ורבי יוסי ממעט אף עבר הירדן, אף על פי שהיתה של אמורי. כך הם דברי הרמב"ן. ולפי פירושו כך היא הגירסא; "ונחלה לא יהיה לו" אלו נחלת חמשה, "בקרב אחיו" אלו נחלת שנים. ואפשר שגם גירסת רבינו קלונימוס יש לפרש כפירוש הרמב"ן, 'נחלת חמשה' רוצה לומר חמשה עממין, 'נחלת שבעה' כל שבעה עממים, דהיינו שני עממים הנשארים, עם החמשה הראשונים: אבל לא נראה כלל פירוש הרמב"ן, דלא מצא גירסא נכונה בספרי. כי בספרי בנוסחא שלנו כן הגירסא; 'מה "ארץ זבת חלב ודבש" דלהלן ארץ חמשה עממים, אף כאן ארץ חמשה עממים. מכאן אמר רבי יוסי וכו''. ואין כאן תנא קמא כלל, אלא הכל דברי רבי יוסי. ועל כרחך צריך לפרש כך; חדא, שהוא פירש שמוסיף רבי יוסי על תנא קמא, וזה אינו, שהרי תנא קמא סובר דארץ שני עממים - שהוא מארץ ישראל גופיה - אין מביאין, מפני דאינה זבת חלב ודבש. אם כן כל שכן ארץ נחלת בני ראובן וגד, דהא לא מצינו בשום מקום שיהיה ארץ זבת חלב ודבש. ובמסכת ביכורים (פ"א מ"י) שנינו בהדיא דמחלוקת תנא קמא ורבי יוסי אינו רק בפירות דמעבר הירדן, דתנא קמא סבירא ליה דמביאין, ורבי יוסי סבירא ליה דאין מביאין. אבל שיהיה תנא קמא סובר דאין מביאין רק מארץ חמשה עממים - דבר רחוק וקשה לצייר, והוא דבר שאינו: ועוד, דהרי בפרשת כי תשא כתיב (ר' שמות לג, ב-ג) "אל ארץ כנעני האמורי והחתי והפריזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש", אם כן גם הפריזי הוא ארץ זבת חלב ודבש, לא כמו שהביא הרמב"ן כלל. ועוד, דבהדיא אמרו בפרשת בא (מכילתא שמות יג, ה) "והיה כי יביאך" 'בארץ חמשה עממים הכתוב מדבר, שהם שבעה במקום אחר (לעיל ז, א). או אינו מדבר (שמות יג, ה) אלא בארץ חמשה עממים, הרי אתה דן, נאמר כאן ביאה, ונאמר להלן (לעיל ז, א) ביאה, מה ביאה האמור להלן חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן בארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר'. אם כן מוכח בהדיא דהך "כי יביאך" (שמות יג, ה) לאו בה' עממים מדבר, אלא בארץ שבעה עמים. ועוד, שם (מכילתא שם) אמר רבי יוסי הגלילי '"אשר נשבע לאבותיך" (שם) למה נאמר, לפי שנאמר (להלן כו, ב) "ולקחת מראשית פרי האדמה", שומע אני כל הפירות, הרי אתה דן, נאמר כאן שבועה, ונאמר להלן (שמות יג, ה) שבועה, מה להלן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר, אף כאן ארץ חמשה עממים שהם שבעה במקום אחר'. אם כן רבי יוסי הגלילי סובר דכל ארץ ז' עממים חייב בביכורים, לא כדברי הרמב"ן דאף תנא קמא - דמחייב יותר - לא מחייב רק ארץ חמשה עממים, ולא ארץ שבעה עממים: גם על דברי רש"י קשה, דהוא מונה 'ארץ חמשה עממים' שמעבר לירדן והלאה, ו'שני עממים' של סיחון ועוג. וזה לא יתכן, דהא בספר יהושע נזכרו כל שבעה עממים בנחלה אשר הנחיל יהושע, אם כן שבעה עממים הנחיל יהושע: לכך נכון פירוש רש"י, דהא דאמר 'זו נחלת שאר' היינו קיני קניזי וקדמוני. ובנוסחא שלפנינו בהדיא גרסינן (ספרי כאן) "ונחלה לא יהיה לו" 'אלו נחלת שלשה', "בקרב אחיו" 'אלו נחלת חמשה', ו'נחלת שלשה' זה קיני קניזי וקדמוני. והא דקראם 'נחלת חמשה', לא כמו שפירש רש"י ז"ל דלא היו רק חמשה, רק כי חמשה עממים היו עיקר, ושנים - דהם פריזי וגרגשי - אינם עיקר, וטפלים אצל האחרים, ולכך קראם 'חמשה'. ונראה כי גבולם הוא נבלע בתוך החמשה, ולכך קראם בכל מקום 'נחלת חמשה', כי פריזי וגרגשי הוא בטל אצלם ונבלע בתוכם, והיינו דקאמר (מכילתא שמות יג, ה) 'חמשה שהם שבעה במקום אחר', כלומר שאינם יותר רק חמשה שהם עיקר: ולפירוש רש"י קשה, דפירש ד'נחלת שני עממים' הוא מעבר הירדן, דהיינו ארץ סיחון ועוג, ואם כן למה לא נטלו חלק הלוים בארץ סיחון ועוג, דהא לא מיעט הכתוב רק חמשה עממים, ולא ארץ סיחון ועוג. ואם כן למה לא נטלו חלק הלוים בארץ סיחון ועוג, דהא "ונחלה לא יהיה לו" אתי לקיני וקניזי וקדמוני, ואם כן אין מיעוט לארץ סיחון ועוג. ויש לומר, דקרא לא איירי רק במה שיהיה לעתיד, אבל ארץ סיחון ועוג כבר ירשו אותו (במדבר לב, לג), ובהא לא איירי קרא, שהרי לא היה ללוי בו חלק:הלחיים עם הלשון. שכן הלחי נקרא עד הגרגרת (חולין קלד ע"ב), וכשנוטל הלחי עד שם - נוטל עמו הלשון (רש"י שם):דורשי רשומות. פירוש, דורשי מצות הרשומות, רוצה לומר הכתובות (רש"י ב"ק פב. ):כשאתה גוזז וכו'. אבל אין פירושו "ראשית גז צאנך" כשאתה גוזז פעם ראשון תתן לו, ואחר כך לא תתן לו, דאם כן הוי למכתב 'גז ראשון תתן לו', אלא פירוש "ראשית" כדכתיב גבי חלה (במדבר טו, כ) וגבי תרומה (כאן), שנותן לו מקצת ומשייר מקצת, כך "ראשית הגז" נותן לו מקצת. ולפיכך קאמר (רש"י) אחריו 'ולא פירש השעור', כלומר אחר שפירושו 'כשאתה גוזז כל שנה', אם כן לא נתפרש השיעור. אבל אילו היה פירושו כשגוזז פעם ראשונה תתן לו כל הגיזה, הרי השיעור נאמר (כ"ה ברא"ם):וחמש צאן עשויות. פירש רש"י בראשית הגז (חולין קלז. ) כשהן חמש הן מעשות בעליהן למצוה, והיא ראשית הגז:ואין שירות אלא בכהנים. אבל לא רצה להביא ראיה מדכתיב (פסוק ח) "חלק כחלק יאכלו", והרי אין שייך בבן לוי "חלק כחלק יאכלו", דהוא גופיה אתא ללמוד, דלא תאמר בבן לוי הכתוב מדבר, ויאמר הכתוב שכל הלוים יחלקו את המעשרות לחלקים שוים, כמו שחולקים הכהנים בקדשים (רש"י שם), ובהא איירי קרא, ולפיכך הוצרכו ללמוד דלא איירי רק בכהן. אי נמי, דבא ללמוד דלא איירי בכל שבט לוי בין בכהן בין בלוי. והשתא לא יקשה "חלק כחלק יאכלו", דודאי מקרא זה קאי על הכהנים. וכך פירוש הכתוב, "וכי יבא הלוי" בני לוי כולם, דהם כהנים ולוים, ובא ושרת. ואמר "חלק כחלק יאכלו", ואותם שהם ראוים לחלק - כמו הכהנים - "חלק כחלק יאכלו", ולפיכך מלמד דלא איירי קרא רק בכהן ולא בלוי:דבר אחר. ללשון ראשון לא יתכן לומר "ככל אחיו הכהנים" (ר' פסוק ז), דכיון דלא איירי רק שמקריב קרבן שלו, לא הוי למכתב "ככל אחיו הכהנים", שהרי הוא מקריב קרבן שלו, ולא אחיו הכהנים, ולא הוי למכתב רק 'ובא ושרת'. ולפיכך מפרש דבקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל איירי:כגון מעלה בזכורו והנשאל בגלגולת. בספרי. ולא ידעתי למה הניח ברייתא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין סה ע"ב), דשם קאמר ד"אוב" הוא המעלה בזכורו והנשאל בגלגולת, אבל "דורש אל המתים" זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות. ובמקום אחר בספרי גופיה "ושואל אוב" זה המעלה את המת בזכורו:מעלה בזכורו. רש"י פירש בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סה ע"ב) שמעלה את המת ומושיב אותו בזכורו. והקשו בתוספות (שם ד"ה מעלה) דלא יתכן זה גבי אוב דשאול (ש"א כח, ז-יט). ואין זה קשיא, דיש הרבה מעשה אוב, דנשאל בגלגולת נמי מעשה אוב הוא. ואפשר שדעת התוספות הוא ד'נשאל בגלגולת' רוצה לומר מעלה הגלגולת ממנו, וזה גם כן לא יתכן גבי שאול. ולפיכך פרשו התוספות דשם הכישוף כך הוא נקרא 'מעלה בזכורו':ואז תהיה עמו ולחלקו. דבר זה הוציא מדכתיב "עם ה' אלקיך", דלא הוי למכתב רק 'תמים תהיה', כדכתיב (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם", ומאי "תמים תהיה עם ה' אלקיך", אלא פירושו שאז תהיה עם הקדוש ברוך הוא ולחלקו. ואף על גב ד"עם ה' אלקיך" פירושו 'התהלך עמו בתמימות', מכל מקום כיון דלא הוי צריך למכתב רק "תמים תהיה", הוי כאילו נכתב "עם ה' אלקיך" שני פעמים; "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ואתה מקבל כל דבריו בתמימות - ראוי אתה שתהיה עמו ולחלקו. ומה שלא פירש "תמים תהיה" בפני עצמו, שיהיה תמים, ואז יהיה לחלקו, שזה היה מקרא חסר כאשר נשאר "עם ה' אלקיך" בפני עצמו, אבל השתא פירושו "תמים עם ה' אלהיך", ואז "תהיה עם ה' אלהיך":ואתה לא כן נתן לך שהרי השרה שכינתו כו'. פירושו, שאין פירוש "לא נתן לך ה' אלקיך" מפני האזהרה שהזהיר שלא לעשות, דזה אינו, ד"לא נתן" משמע עבר, שכבר לא נתן, ואילו היה אזהרה - משמע שעכשיו הוא מזהיר, אלא על כרחך הכי פירושו, "לא נתן לך ה'", כלומר שאין אתה צריך לזה, דהרי 'השרה שכינתו כו'': ומה שאמר (רש"י) 'לא נתן כן לך הקדוש ברוך הוא', והחליף הכתוב "לא כן נתן לך ה' אלקיך" (קושית הרא"ם), שלא תטעה לפרש "לא כן נתן לך ה' אלקיך" כמו שנתן אלקי האומות להם לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, אבל ה' אלקיך לא נתן לך כן, חס ושלום לפרש כך, שאם כן היה משמע כאילו היה ממש בעבודה זרה, שהרי נתן להם לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים. ועכשיו פירושו שלא נתן הקדוש ברוך הוא לך, כמו שנתן אל האומות מעוננים וקוסמים, אבל לך לא נתן מעוננים רק נביאים. אבל לא יתכן לפרש "ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך" - כמו שנתן ה' אלקיך לאומות, דזה אינו, דבמה שהוא "ה' אלקיך" אינו נותן לאומות, לכך אמר כי "ה' אלקיך" הכתוב, כאילו כתב 'הקדוש ברוך הוא נתן', ועכשיו פירושו לא נתן הקדוש ברוך הוא אליך כמו שנתן הקדוש ברוך הוא לאומות:כמו שאני מקרבך מאחיך. דאין לומר כמשמעו, שלא היה נביא כמו שהיה משה (להלן לד, י), אלא רוצה לומר כמו שאני מקרב אחיך, כך יהיה כל נביא (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, לפירוש זה הרי כבר כתיב "נביא אקים לך מקרבך מאחיך", ולמה הוצרך למכתב "כמוני". ואמנם בספרי דרשו "כמוני" - כמו שאני מדבר דבר ואיני מתירא, וכן הוא אומר "רק אל יוסף פרעה התל" (שמות ח, כה), כך כל הנביאים לא יהיו מתיראים; שכן אמר יהושע (יהושע כד, יט) "לא תוכלו לעבוד את ה'". וכן אליהו אמר "לא עבדת את ה'". וכן אלישע אמר (ר' מ"ב ג, יג) "מה לי ולך לך אצל נביאי אמך וכו'": זה המדרש יש בו ענין נפלא, אפרשהו לך למען תבין. כי הכתוב אמר "כי נביא אקים", לא כמו האומות שהם דורשים אל מעוננים ואל קוסמים, שכל המעשים האלו הם מעשים מן רוחות הטומאה, ואינם מן האלקים, אבל הנביא יהיה דברו מן האלקים. וזה נראה כי ענין אלקי עמו, דכאשר לא ירא הנביא, ענין זה הוא מפני כי דבר רוח אלקים עליו, שהם דברי קדוש, ומכח דברי קדוש - שהוא נורא על כל בשר ודם - לא היה הנביא מתיירא מבשר ודם, כי זהו הוראה על שנבואתו נבדלת אלקית, שהרי אינו מתיירא מבשר ודם, וזהו שנבואתו למעלה מבשר ודם: ומפני שמשה היה מגנה ענין האומות, אמר "נביא אקים לך וגו'", דאף על גב דמדריגות הנביאים האחרונים לא היו כמו משה, אל תאמר כלל מפני זה שלא יהיו דברי אלקים חיים בקרבו, אלא הוא כמוני בענין זה שדברי אלקים חיים בקרבו, ולכך אינו ירא כמוני. הרי הנביא הבא אחרי שוה הוא לי בענין זה, כי דברי אלקים חיים בו. אף על גב דהיה מדריגת משה חשוב לענין זה שהיה יודע יותר, מכל מקום בעיקר הדבר - שהיה דברי משה דברי אלקים חיים - הרי כל הנביאים שוים, כי דברי קדוש היו שומעים. ומזה היה והוא אינו יראה שהיו יראים מפניו. והבן זה היטב:וכן מנביא לנביא. פירוש, שאין "נביא מקרבך" מורה על נביא פרטי, כמשמעות "נביא מקרבך", שאין זה כן, אלא פירושו בודאי "נביא מקרבך" על דור אחר דור, שיהיה כן מנביא לנביא אחר. דאם לא כן, הרי הכתוב בא לומר (פסוק יד) "לא כן נתן לך ה' אלקיך" לשמוע אל מעוננים, ומשמע מזה שמדבר בכל הזמנים, שתקן הקדוש ברוך הוא לישראל אשר לא יצטרכו אל מעוננים ואל קוסמים, ואם כן איך מדבר מנביא פרטי שיאמר "נביא אקים מקרבך", אלא פירושו 'וכן מנביא לנביא': והמתנגדים מפרשים על נביא פרטי, ומפרשים "כמוני" שהוא ישווה לו כמשמעו. וטוב להם השתיקה, שהרי יש לפרש להוציא מדעתם, כי אמר "נביא כמוני", כמו שאני מלמד אתכם התורה, ומצוה אתכם על התורה, ומזהיר לשמור התורה לעולם, נביא כזה כמוני יקים לך, שכולם יהיו מתנבאים לקיים תורת משה. ולא היה אחד שפיחת והוסיף עליה, כדאמרינן במגילה (יד. ) מ"ח נביאים נתנבאו לישראל, וכולם לא הוסיפו ולא פחתו על תורת משה רבינו עליו השלום. ובא להוציא כוונתם, שמי שלא יהיה כמו משה שיהיה מצוה על התורה - אל תאבה לו ואל תשמע לו, כי בא לעקור יסוד הכל. שאותו שבחרו, ותלמידיו, הפכים הם ומעשיהם לתורת משה:אבל צויתיו לחברו. מדלא כתיב 'אשר לא צויתי', ד"צויתיו" משמע - לו לא צויתי, אבל לאחר צויתי:מיתתן בידי שמים וכו'. דתנו רבנן בפרק אלו הנחנקין (סנהדרין פט. ), 'ג' מיתתן בידי אדם', כמו שפירש רש"י כאן. ומפרש התם "אשר יזיד לדבר" זה המתנבא מה שלא שמע. "אשר לא ציויתיו", אבל לחבירו צויתיו. "ואשר ידבר בשם אלקים אחרים" המתנבא בשם עבודה זרה. "ומת הנביא ההוא", סתם מיתה בחנק. 'ושלשה מיתתן בידי שמים וכו'', "והאיש אשר לא ישמע אל דברי" (פסוק יט), קרי ביה 'אשר לא ישמיע דברי', זהו נביא הכובש נבואתו. ונראה, מדלא כתיב 'אשר לא ישמע אל דברי הנביא' דרשו כן, דהוי למכתב 'אשר לא ישמע אל דברי הנביא', כדכתיב (פסוק טו) "אליו תשמעון", דהרי הנביא מדבר, אלא לדרוש 'אשר לא ישמיע'. אי נמי, דהוי למכתב 'אשר יעבור את דברי'. "אשר לא ישמע" כמשמעו, מי שלא ישמע אל הנביא. והעובר על דברי עצמו גם כן הוא בכלל "אשר לא ישמע אל דברי":עתידים אתם לומר. דאם לא כן, הוי ליה למימר 'ואם תאמר', מאי "וכי תאמר", אלא לשון "כי" הוא לעתיד, כמו "כי תבא" (להלן כו, א), "כי תצא" (להלן כא, י):ולא יהיה הדבר ולא יבא וכו'. ואם תאמר, והרי יונה היה מתנבא "נינוה נהפכת" (ר' יונה ג, ד), ולא נעשה (שם שם י). זה לא קשיא, דהנביא המתנבא לרעה - לא היה אומר שכך יהיה בודאי, אלא אם לא יעשו תשובה אז כך יהיה. לפי שכאשר יעשו תשובה, הקדוש ברוך הוא מתנחם על הרעה. ומה שאמר כאן כי הדבר שלא יבא "בזדון דברו הנביא", הם הדברים שאינם תלוים בתשובה, כגון שהוא מתנבא לטובה. וכן אמר ירמיה (ירמיה כח, ט) "הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו": והא דכתיב בירמיה (ר' יח, ט) "רגע אדבר על גוי לבנות ולנטוע ושב הגוי ועשה הרע בעיני ה' ונחם על הטובה", זה כשלא היה רק שחשב הקדוש ברוך הוא לטובה עליה. וחילוק יש בין הנבואות, דאף נבואה גמורה, כשלא היתה רק הבטחה לבד, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב "הנה אנכי עמך ושמרתיך והשיבותיך אל האדמה בשלום" (ר' בראשית כח, טו), וכמו שהובטח למשה רבינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא "כי אהיה עמך" (שמות ג, יב), אין בודאי שיתקיים. וכדאמרינן על זה בבראשית רבה (עו, א-ב) 'מכאן שאין הבטחה לצדיקים, שהרי בחור שבאבות הבטיחו הקדוש ברוך הוא, והיה מתיירא "וירא ויצר לו" (ר' בראשית לב, ז). ובחור שבנביאים הבטיחו הקדוש ברוך הוא והיה מתירא, דכתיב (במדבר כא, לד) "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו", ואין אומרים "אל תירא" אלא למי שמתיירא'. והיינו שהיה מתיירא שמא יגרום החטא (ברכות ד. ). וזה בשביל שלא היה רק הבטחה לעשות כן, ולא היתה גזירה יוצאה מפי השם יתברך שכך יהיה בודאי, אלא שהוא מבטיח אותו על דבר זה. והיינו כשהמקבל הבטחה הוא על ענינו הראשון - שלא נשתנה, אבל אם נשתנה, הרי לא הובטח רק כשהוא באותו אופן שהיה כבר. אבל דברי הנבואה אינו הבטחה, רק שכך יהיה על כל פנים, בלא שום הבטחה, רק כאילו כבר היה. ולפיכך הנבואה תבא בלשון עבר, כדי לומר לך דאינו הבטחה לעתיד לדור הזה, אלא כך יהיה על כל פנים: ובהבטחת חנניה בן עזור נאמר (ר' ירמיה כח, ב) "כה אמר ה' שברתי עול מלך בבל וגו'", הרי היה מתנבא שכבר נעשה הדבר, ששבר הקדוש ברוך הוא עול מלך בבל, אף על גב שעדיין לא היה - מתנבא לשון עבר כאילו כבר היה. ונבואה כזאת אם לא תבא, בידוע ששקר דבר הנביא בודאי. כי לא היה זה הבטחה לעתיד, כי הבטחה לעתיד כאילו נאמרה על תנאי אם לא יהיה שינוי כמו שהובטח, לאפוקי נבואה אשר היא בלא הבטחה לעתיד. רק יאמר אותה הנבואה שהדבר כבר נגזר שיהיה כך זאת הנבואה, על כל פנים תהיה, אחר שכבר נגזר. זהו הפירוש האמיתי: והא דאמרינן (ברכות ז. ) 'כל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה - אינו חוזר', אין זה נקרא 'חוזר', כיון שלא היה בתחלה הבטחה גזירה גמורה, אלא הבטחה, ורוצה לומר כשלא יהיה שינוי למי שהובטח. ואין 'חזרה' דבר זה, דהא הוא יתברך אינו חוזר, אבל האדם נתלכלך בחטא, והוא חוזר ממה שהיה תחלה, ולא אמרינן שהוא חוזר מדבריו רק בדברים שאינם תולים במקבל. ועיין בפרשת וישלח (בראשית פל"ב אות יא):לא תמנע מללמד עליו חובה. דכמשמעו אין לומר, דודאי כיון שהוא נביא שקר איך יהיה נענש אם ידון אותו וימית אותו. אלא פירושו שאל ירא מללמד עליו חובה, ויאמר אם אלמד עליו חובה - שמא לא אלמד כראוי, ואטעה, והריני גורם להיות נביא נהרג על ידי שלא כדין:
